רגשות שליליים בהורות

אלה, אם לשתי בנות, בגילאי 7 ו- 11 תכננה לשלושתן יחד יום כיף מושלם. אחרי שבועות בהן הייתה עסוקה בעבודה, והבנות שסיימו את קייטנות הקיץ שלהן בילו את רוב הזמן בצפייה בטלוויזיה או משחק במחשב, היא פינתה זמן להיות רק איתן ליום שלם בחוץ. היא חשבה שהיום הזה חשוב גם כדי להוציא אותן קצת מהמסכים, ויותר מזה היא הרגישה שחשוב שיתקרבו קצת, ידברו, ייהנו יחד,  היא חשבה שהיא יותר מדי בעבודה לאחרונה והיום הזה הוא ההזדמנות שלה לפצות אותן קצת. היא סיכמה איתן מתי יצאו, הכינה סנדוויצ'ים מראש לבוקר, מצאה פעילות נחמדה להורים וילדים, וגם מצאה בית קפה עם ארוחות ילדים לצהריים. בשעה 9 כשהיו אמורות לצאת, פתאום דנה , הקטנה, התיישבה מול הטלוויזיה ואמרה לה "אוף אמא אבל שכחתי שהיום הפרק האחרון של הסדרה שאני אוהבת. איך אני יכולה ללכת ולהפסיד?!" ולפני שהספיקה להשחיל מילה יעל הגדולה צעקה על אחותה "לא מעניין אותי! אם נשארים אני בטלוויזיה , ואני לא רואה את הסדרה הזו לילדים קטנים! אמא תגידי לה היום זה היום שלי!" בבת אחת הרגישה אלה כעס ואכזבה עולים בה. איך הן לא מבינות שהיום זה יום כיף שבו נצא ונהנה?! מה הן יכולות להשוות את זה לעוד יום בבית מול הטלוויזה?! מה הן לא מעריכות את זה שלקחתי חופש במיוחד בשביל לצאת איתן?!  "בנות אני לא רוצה לשמוע עוד מילה! אני הכנתי לנו יום שלם ואתן מדברות איתי על טלוויזיה, עכשיו לאוטו!" הבנות עוד ניסו לומר כמה מילים אבל אלה לא רצתה לשמוע. בכל הדרך הן התווכחו בינהן ואלה נזפה בהן, עד שצעקה עליהן שיהיו בשקט והן אכן שתקו. לאחר מכן בפעילות אליה הלכו הן היו מכונסות בעצמן ולא שיתפו פעולה, ובארוחה הן לא מצאו מה לאכול וחזרו לוויכוחים בינהן. אלה מצאה עצמה שוב נוזפת בהן שהן מפונקות וצריכות להסתדר עם מה שיש, ובכלל שאיך שהתנהגו היום היה מאוד מאכזב. לאחר שחזרו הביתה הרגישה אלה סחוטה מעייפות ומתוסכלת שהיום לא יצא כמו שקיוותה. היא גם התחרטה על איך שהיא התנהגה היום, וחשבה שהגזימה כשנזפה בבנות, שרצתה שיהיה להן יחד יום כיף אבל במקום זה הן ספגו ממנה צעקות. היא חשה אשמה. "אולי מרוב ששקעתי בעבודה שכחתי איך להיות אמא?" אמרה לעצמה.

רגשות שליליים ותגובה אליהן

סיטואציה בסיסית זו מוכרת כמעט לכל הורה בווריאציה כזו או אחרת. ציפייה, הכנה והשקעה שנתקלות בהתנהגות מכעיסה, מתסכלת או מאכזבת מצד הילד. ולפעמים גם התנהלות של ההורה שמביאה אחר כך למבוכה או אשמה מצידו. זו דוגמא בולטת להתעוררות רגשות שליליים אצל ההורה, שמעוררים, באופן טבעי, תגובה כלפיי הילד. אנחנו יכולים לחשוב על דוגמאות רבות, עם מגוון תחושות שעולות בהורה ומביאות לתגובה. למשל מתח או חרדה העולים כאשר הוא עושה משהו לא בטוח בעייני ההורה, לחץ, תסכול או אכזבה כאשר הוא לא עומד במשימות היום יום שלו, כעס, עלבון או חוסר אונים כאשר הוא לא שומע בקול ההורה או לגבולות שלו ועוד ועוד. מנעד הרגשות השליליים הוא רב, ויכול להשתנות בהתאם לגיל של הילד (ילד בן חמש שהולך לבד לכיוון הכביש יעורר תחושות קשות שלא יעלו מול ילד בן 14 שהולך לבד), לאתגרים שהוא מציב בפני ההורה (ילד אחד עשוי לעורר כעס אצל הוריו מפני שהוא מרבה לשהות בחוץ ולא נמצא בבית, ומצד שני ילד אחר עשוי לעורר דאגה דווקא מפני שהוא כמעט ולא יוצא), וכמובן בהתאם לסדר החשיבויות של ההורה (הורה אחד עשוי לא לייחס חשיבות לאי הכנת שיעורים ומצד שני לשים דגש רב על ניקיון והיגיינה בבית ואילו אצל הורה אחר זה עשוי להיות הפוך). לכל המגוון הרחב הזה אנחנו יכולים לתת שם כולל: "התעוררות תחושות שליליות אצל ההורה המובילות לתגובה מול הילד". חשוב לציין שגם הבחירה לא לפעול היא סוג של תגובה.  לדוגמא הורה אשר עולה בו כעס על בנו שמסרב ללכת לבית הספר בבוקר, אך הוא חושש להתעמת איתו ולכן לא מעיר לו  על כך – כן מגיב לרגש העולה בו, זו תגובה לה נוכל לקרוא הימנעות מפעולה.

קבלת רגשות – הימנעות מרגשות

עד כאן אין בעצם חידוש גדול,  וניתן להניח שהשאלה שתעלה אצל רוב ההורים תהיה: "אז מה עושים עם זה?" , "איך אני לא אכעס  על הבן שלי כשהוא לא שומע בקולי?", "איך אני לא אהיה חרד מול הבת שלי כשהיא עושה דבר שמלחיץ גם אותי?". לשאלות האלה התשובה בדרך כלל תהיה – אין מה לעשות, ובטח ובטח שבשעת ההתרחשות – אין מה לעשות. אך זו תשובה שלא נאמרת ממקום של ייאוש אלא דווקא ממקום של תגלית, לא ממקום ציני אלא דווקא ממקום של תובנה חשובה. הפנמה של המשפט הקטן הזה עשויה לאפשר הקלה גדולה בהתמודדות עם רגשות שליליים בכלל, ובהורות בפרט. אין מה לעשות מכיוון שהשאלות האלה נוגעות בעצם ההרגשה, ולא בתגובה אליה, ואת ההופעה של רגש שלילי לא נוכל לבטל. כעס, עצב, מתח, חרדה , תסכול, בדידות, חוסר אונים ואכזבה הם חלק מהחוויה האנושית, והאתגר המהותי הוא לא בהעלמתם אלא בקבלתם. קבלה היא מילת מפתח כמענה לתחושות שליליות. קבלה יכולה לאפשר התמודדות טובה בהרבה עם הסיטואציה.

רוב חיינו אנו מנסים להימנע ממה שגורם לנו תחושה לא נעימה, ולא פעם בצדק. אם חם לנו כשניגע בתנור נזיז את היד, אם מקום גבוה גורם לנו לחץ נרד למטה למקום בטוח יותר, ואם ראינו סרט עצוב ננסה בסיום לחשוב על משהו משמח או לעשות פעילות מהנה. הרגלים אלה, עימם אנחנו מסתובבים עוד מלפני שאנחנו זוכרים את עצמנו, הופכים לחרב פיפיות לא פעם בהתמודדות עם מה שאנו מרגישים. כשעולה בי כעס אפעל באופן מיידי כדי לפרוק או להביע אותו, כשעולה בי מתח או חרדה אפעל באופן מיידי כדי להרגיע אותם וכשעולה בי אכזבה ממצב מסוים אפעל באופן מיידי כדי לשנות אותו. תגובות אלו הן מיידיות, כאילו מישהו בעבר תכנת אותן בנו. קבלה של רגש לא אומרת שבחרנו להרגיש כך ולא אומרת שהוא נעים לנו, היא לא אומרת שקל להרגיש אותו, או שזה ייסב לנו נחת ושלווה. קבלה של רגש משמעותה שחווית רגש והישארות איתו זה בדרך כלל לא דבר רע. אם נצליח לפעמים להתגבר על ההרגל, שכאילו מתוכנת בנו, להעביר הלאה ולא להתמודד, לא לחוות את הרגש השלילי, אז אומנם בטווח המיידי לא בטוח שנרגיש את ההקלה או הפורקן אליו אנו שואפים, אך סביר מאוד שכן נצליח להרחיב את יכולת ההתמודדות שלנו כך שתנבע מתוך חשיבה שקולה ולא מתוך תגובות אוטומטיות (וייתכן שבטווח הארוך עוצמת הרגש השלילי אף תפחת). חידוד חשוב במקום זה הוא שקבלה היא אינה הימנעות. חוויה של רגש אינה אומרת הפנמה שלו וחוסר תגובה. אם כך היה אז ניתן היה לומר שאותו אבא שנמנע מלהתמודד עם הבן שלא רוצה ללכת לבית הספר מקבל את רגשות הכעס שלו. אך הדבר אינו נכון מפני שאבא זה פועל אוטומטית מול הכעס העולה בו כדי לצמצמם אותו, להרחיק אותו ממנו בדרך אליה הוא רגיל. באופן אבסורדי, מבחינת התמודדות רגשית, אין הרבה הבדל בין אבא כזה לאבא שייפתח מייד בשטף של צעקות וגידופים על בנו שמתנגד, מפני שכך הוא רגיל להגיב כדי לפרוק את הכעס שלו. קבלה של רגש היא אינה הימנעות מתגובה בכלל, אלא חוויה המאפשרת הימנעות מתגובה אוטומאטית. קבלת רגש היא אינה התעלמות ממנו, אלא דווקא התבוננות ובחינה עצמית של העולה בנו, כדי לאפשר תגובה ממקום שקול יותר, שמודע גם לחוויה הרגשית השלילית.

קבלה רגשית ברגעי הקושי

נחזור לדוגמא של אלה והבנות וננסה לחשוב כיצד הייתה יכולה להתמודד טוב יותר במקרה זה עם רגשותיה השליליים. ברגעים בהם חל השינוי, כאשר היא חווה את הבנות כלא מתחשבות , מאכזבות ומכעיסות, חלה בה תמורה והיא מגיבה באופן מיידי מתוך הרצון להרחיק או לפרוק ממנה את הרגש השלילי אל מי שגורם לה אותו – הבנות. ניתן גם לומר שהבנות "הרוויחו ביושר" את הצעקות והנזיפות – אבל התגובה של אלה לא תורמת לשיפור המצב, ובטח שלא מגיעה מתוך מחשבה על כך. תגובתה היא תגובה אוטומטית לרגש שלילי. אם באותו הרגע הייתה יכולה לעצור לכמה רגעים ולומר לעצמה "כרגע הבנות נורא מאכזבות אותי וזה מעורר בי כעס ותסכול, אני חשה אכזבה מכך שהן לא מכירות במאמצים שלי". ייתכן והרגע הזה, היכולת לחוות את הרגש למעשה, היה מאפשר לה מבט חיצוני על הסיטואציה ותגובה שקולה יותר. ייתכן ועדיין הייתה נוזפת בבנותיה או מביעה אכזבה, אך בדרך מתונה יותר אשר לא מוסיפה אש למדורת הווכחנות שנוצרה לפני היציאה, ובכך לא הייתה תורמת לאווירה שלילית. ייתכן וגם הייתה יכולה להוסיף מחשבה או שתיים נוספות כמו "הכעס הרב עולה בי גם מפני שלי יש ציפיות גדולות, אך אני יכולה להבין שהבנות עוד קטנות ולא מסוגלות להבין עד הסוף את ההשקעה הרבה שלי. ואני יכולה גם להבין שהקושי שלהן לדחות סיפוקים הוא גדול יותר מאדם מבוגר". ייתכן ומעגל מחשבות שני שכזה גם היה מסייע לה להגיב אחרת, בצורה רגועה יותר, מבינה יותר. כאשר התגובה היא אוטומטית לא מתאפשרת עמדה שקולה שתורמת להרגעת האווירה, ובטח שלא מתאפשרת מחשבה נוספת ובחינת זווית ראיה נוספת.

גישה לרגש שלילי  -לאחר התרחשות

קבלת הרגש ובחירה בעמדה רכה ומחושבת יותר נכונה, ואולי ביתר שאת, גם בגישתנו לעצמנו. לא תמיד מתאפשר ברגע ההתרחשות למתן את תגובותינו, ולקבל את תחושותינו. במיוחד כשהדברים מתרחשים מהר, וכרוכים באמוציות בעוצמות חזקות וסיטואציות מורכבות. אך האם לאחר מכן ניתן לקבל את החוויה כפי שהייתה כדי ללמוד ממנה ולהבין איפה ייתכן וטעינו או הגזמנו ? אם ההורה יהיה נכון לקבל שרגשות שליליים והתגובה אליהם הם חלק מהמנעד שכלול בהורות שלו אולי יוכל לא פעם להיות גם וותרן ומתחשב כלפי עצמו לאחר שפעל מתוך תחושות אלו. למשל במקרה של אלה ייתכן ולאחר היום הקשה שעברה הייתה יכולה לקחת רגע ולומר לעצמה: "הכעס והאכזבה שעלו בי היום הם טבעיים. אני אמא, אבל גם בן אדם, שחש רגשות שליליים גם כלפיי הבנות שלי. הדבר לא אומר שאני לא אוהבת אותן. אלא פשוט שאני לא יכולה לשלוט על רגשותיי ותגובותיי כל הזמן". עמדה כזו המבטאת קבלה בדיעבד לרגשות השליליים יכולה לסייע לאלה להפחית את תחושת האשמה שחשה ולהתפנות לחשיבה הגיונית יותר על הפעמים הבאות בהן יפגשו סיטואציה דומה. קבלה של הרגש השלילי הראשוני, גם אם לאחר מעשה, יכולה לצמצם את התחושות השליליות שעולות בדיעבד ואינן מקדמות אותנו.

מטרות וערכים לטווח ארוך

קבלה של רגשות שליליים היא אינה תחליף למחשבה על חינוך, הצבת מטרות והקניית ערכים. להפך, היכולת להתמודד טוב יותר עם רגשות שליליים יכולה לסייע להורה להיות עסוק יותר בחשיבה לטווח ארוך. להבין טוב יותר מה חשוב לו ומה חשוב פחות, וגם מהן הדרכים הנכונות לכוון את ילדיו למטרות או הערכים שחשובים בעיניו. ניהול טוב יותר של סיטואציה בה ההורה מצליח להבין ולעבוד עם הרגשות השליליים שעולים בו יכול להקל עליו לגשת בשלב מאוחר יותר לשיחה עם הילד על מה מותר ומה אסור, על מה בטוח ומה לא, או מדוע יש ממנו דרישות או ציפיות מסוימות. הפחתת ההתעסקות בסיטואציות קשות עצמן, בגלל הקושי הרגשי של ההורה, יכולה לסייע לו גם לתכנן טוב יותר להמשך, ליצור סביבה מוכוונת ותומכת יותר עבור הילד, כך שיתקל פחות בקשיים אשר הביאו למצב מסוים. ובמקרים מסוימים עמדה כזו גם יכולה לסייע בהחלטה לפנות לטיפול או סיוע מגורמים מקצועיים עבורו ואם יש צורך גם עבור הילד. עמדה שקולה ומקבלת מול רגש קשה בטווח הקצר מקדמת עבודה על שינוי בטווח הארוך.

דוגמא אישית

ערך מוסף ומהותי בהתמודדות שכזו עם הרגשות השליליים הוא בדוגמא עבור הילד. ההורות, החינוך והקניית הערכים לא נגמרים בדברים שאנו בוחרים להגיד לילדינו. למעשה לדברים שאנו אומרים יש ערך פחות מהדרך בה אנחנו בוחרים להתנהג מולם ולהתמודד עם הקשיים שאנו פוגשים יחד איתם. הורה שיודע לקבל את רגשותיו השליליים, ומאפשר לילדו להיווכח הן בקיומם של תחושות אלו אך גם בדרך בוגרת ושקולה להתמודד עמם, מלמד את בנו שיעור טוב יותר מאין ספור שיחות והסברים. דרך הבחירות ההתנהגותיות של ההורה יוכל הילד ללמוד על כך שזה טבעי להרגיש כעס או מתח, עצב או כאב, ושהצד השני של המטבע הוא שאנו יכולים להתמודד עם רגשות אלו. אנו לא מתפרקים או מאבדים את קור רוחנו, לא מגיבים בדרכים תוקפניות או נמנעות ולא בוחרים להוציא את הכעס, התסכול או חוסר האונים על אדם אחר.

עבודה על הקושי בהתמודדות רגשית

אם כך היכולת לקבל את רגשותינו השליליים ולא להגיב אליהם באופן אוטומטי, וכן היכולת לקבל את מנעד החוויות האנושי ולא לצפות להרגיש תמיד מסופקים או מרוצים, יכולות להיות מהותית בהורות. אך אין ספק שיכולות אלו "לא באות בקלות". אם זה היה פשוט הרי היה מספיק לקרוא קטע כמו זה, להבין את הרעיון, וכבר לצפות להתנהג אחרת ברגעי הקושי. כמובן שזה לא כך. קבלה רגשית מגיעה מתוך עבודה על שינוי דפוס מוכר וזה תהליך קשה שלא פעם לוקח זמן. השינוי של אותו "תכנות" שכמו נצרב בנו בגיל צעיר לא יגיע מתוך הבנה שכלתנית בלבד. אז איך כן? ניתן לחשוב על כל מיני דרכים פשוטות יחסית לוויסות והרגעה ברגעי קושי כמו מודעות עצמית ולקיחת "10 נשימות" בסיטואציות קשות, בחירה לעבור למספר רגעים לחדר אחר או לצאת החוצה אם ניתן, ביצוע הרפיית שרירים, פתקים לעצמנו עם משפטים חשובים שנשכחים ברגעי הקושי, או אפילו "חבר טלפוני", שיכול להיות בן זוג, סבתא או סבא, או כל אדם אחר, שניתן להתייעץ איתו ויידע לשקף לנו את המצב. בטווח ארוך יותר אפשר לחשוב גם על תרגול מדיטציה או טכניקות הרגעות וויסות שמסייעות לנו להיות קשובים יותר לעצמנו ומודעים יותר למתרחש, ולהתחיל להשתחרר מהמנגנונים האוטומטיים. יש מי שיתאים לו גם טיפול מסוג כזה או אחר כדי להעמיק ולבחון מנגנונים ודפוסים ישנים שעדיין מנהלים אותו בחייו ובהורות שלו.

סיכום

בסופו של דבר ההורות יכולה להיות דרך מעולה להתפתחות וגדילה גם עבור ההורה עצמו ביכולת להיות אדם מודע יותר ומקבל יותר לרגשותיו. דרך שתאפשר לו לגדול ולצמוח יחד עם בנו או ביתו, ולא להשאיר אותם לבד בהתמודדויות ה-כל כך מאתגרות שמזמנים לנו לא פעם החיים .

• קטע זה נשען באופן חופשי על תובנות מתוך טיפול בגישת קבלה ומחויבות (ACT). לעיון נוסף בעקרונות הגישה, וסיכומים על עבודה עם חרדה ועבודה עם דיכאון על פי עקרונות אלו:

אלמוג, ר. , גולדברט, א. (2013). טיפול בחרדה על פי גישת Acceptance and Commitment Therapy. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 9/9/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2993

אלמוג, ר. , גולדברט, א. (2014). להיפגש עם העצב: טיפול בדיכאון בגישת ACT. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 9/9/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3141

Hayes, S. C., Strosahl, K., & Wilson, K. G. (2012). Acceptance and Commitment Therapy: The process and practice of mindful change (2nd ed.). New York, NY: Guilford.

נכתב על ידי:  עמי ויזל, פסיכולוג, מלווה הורי במרכז ציפור הנפש