שיח עם ילדינו על הקשיים הנפשיים שלנו

איך להתחיל את השיח עם ילדינו?

נקודת מוצא טובה לשיתוף במידע היא, תחילה, הבנה יסודית שלכם את הבעיות. הבנה כזו תעזור לכם לפתח את הדרך שלכם, הנוחה לכם ולילדכם, להעברת המידע על אודות הבעיות והקושי הנפשי.

זמן ראוי לשיחה יהיה כאשר אתם חשים בנוח, רגועים יחסית, בטוחים ולא מוסחים, וכן כאשר אתם חשים כי גם ילדכם נמצא במצב כזה.

הצורך של ילדכם במידע ילך וישתנה ככל שיגדל. הדבר עשוי להיות תוצאה של חוויות חדשות, הקשורות להתמודדות עם קשיים נפשיים, או של הצורך הטבעי ללמוד ולדעת יותר, צורך העשוי להתפתח עם הגיל. לכן כדאי לזכור שהשיח הוא פתוח ובהמשך יוביל לשיחות נוספות.

במהלך השיחות, ילדכם עשוי לשאול על הסיבות לכך שעלו אצלכם קשיים נפשיים, מהי האבחנה שלכם, האם זה תורשתי ומה עוזר לכם להחלים. היו נכונים לדבר על ההתמודדות ועל תכנית הטיפול שלכם בפתיחות ובישירות מתוך מקום בטוח וחיובי. סביר שילדכם ישמח לדעת שאתם מקבלים עזרה, ויחוש הקלה עם הידיעה שהקשיים שלכם אינם באשמתו. ראוי להדגיש כי גם אם חלק מהדברים נראים לכם מובנים מאליהם, לא בטוח כלל וכלל שלילדכם הדברים ברורים.

כדאי שתתייעצו עם הגורמים המקצועיים המלווים אתכם, לגבי העיתוי המתאים ונושאי השיחה ושתחשבו יחד על שאלות העשויות לעלות ועל תגובות אפשריות לשאלות אלה. במידת הצורך אתם יכולים גם לשקול שיחה משותפת עם הילדים בליווי הגורמים המלווים אתכם.

להלן מספר טיפים שכדאי לזכור:

התחשבו בגיל הילדים שלכם ובמידה בה הם מסוגלים להבין דברים שתאמרו להם.

שיחת הכנה מראש עם הקרובים אליכם, יכולה לתרום לסידור הדברים עם עצמכם טרם השיחה.

ספרו על מה שקרה לכם והשפיע עליכם בפשטות ו"בגובה העיניים" מול ילדכם. בהחלט לא צריך לספר הכל.

חישבו על השפה בה אתם משתמשים. שימוש בשפה רפואית פשוטה יכולה להוביל להבנה גדולה ולעזור לילדכם להשוות את מה שאתם מתמודדים אתו להתמודדויות פיזיות המוכרות לו, ובכך גם לסייע בהפחתת הסטיגמה.

היו ברורים בדבריכם- הקושי שלכם אינו באשמתו ואין זה התפקיד שלו לגרום לכם להרגיש יותר טוב.

שאלו לגבי הפחדים והדאגות של ילדכם. למדו אותו כי פחדים ודאגות הם טבעיים ואין סיבה להתבייש בהם.

חישבו על מקומות אליהם אתם יכולים להפנות אותו לשיח והתייעצות, מעבר לשיחה עמכם, במידה ונראה שיש בכך צורך.

הבטיחו והזכירו לילדכם, שהוא נמצא בראש מעיניכם ושאתם תעשו הכול בכדי לדאוג לצרכיו וכן שחלק מכך הוא טיפול בהחלמה שלכם.

הדגישו בפני ילדכם שאתם שם עבורו בכל עת, ושיוכל לבקש לשוחח עוד מתי שירצה.

ילדיכם צריכים לדעת כי האשמה למצב היא לא בהם, וכי אתם עושים צעדים כדי להרגיש טוב יותר.

מומלץ לשתף מבוגרים נוספים , אשר אתם נותנים בהם אמון ונמצאים בסביבת הילדים, כמעגל תמיכה של ילדיכם.  שתפו במה אמרתם לילדכם, מה חשוב לכם שיאמר לו על ידי הקרובים, ומה לא הייתם רוצים שיאמר לו.

דוגמאות לשיח עם הילדים

לפניכם דוגמאות לדרכים בהן הורים סיפרו לילדיהם בני 2-7 על הבעיות הנפשיות שלהם:

דוגמא ראשונה

"כשחליתי, הרגשתי כאילו מוחי נשבר לרסיסים. יש לי ארבעה ילדים: בגילאים 14, 10, 4 ו-3.
אני מסבירה להם שהמוח שלי הוא כמו פאזל, ושלפעמים אינני יכולה לחשוב כראוי משום שמוחי מפוזר לחלקים.
אני מבקשת מהם לעזוב אותי לזמן קצר משום ש 'אמא לא מרגישה טוב; הפאזל שלי מפוזר ואני צריכה להרכיב את החלקים ביחד בחזרה'.

כשהילדים חוזרים, הם שואלים אותי 'איך את מרגישה עכשיו אמא?' וכשאני מרגישה יותר טוב אני עונה להם 'עכשיו הכל בסדר, כי הרכבתי את המסגרת של הפאזל' ושלב אחר שלב אני יכולה לספר להם איך אני מתקדמת בהרכבת הפאזל כולו.

נראה שזה עוזר להם להבין, משום שהם מבינים מה זה פאזל ויודעים שצריך להרכיב אותו חלק אחרי חלק".

דוגמא שניה

"משום שהייתי חולה מאוד כאשר בני היה תינוק, ובתי היתה בת שלוש, לא הרבה נאמר אז.

אני חושבת שמה שעשינו רוב הזמן היה להרגיע שלא משנה מה קרה, אמא ואבא ישארו ביחד וזה לעולם לא ישתנה. ניסינו ליצור סביבה בטוחה, אפילו אם דברים התפרקו.

שום הסבר ספציפי לא ניתן למצב (ועדיין לא ניתן, אבל ינתן בעתיד), רק ניסינו להסביר שכל האמהות והאבות  מתווכחים, אבל אנחנו עדיין אוהבים אחד את השני והם עדיין מאוד חשובים לנו. אני רוצה להעביר את הנקודה שלא תמיד חייבים הסברים או סיפורים אם אתם לא מרגישים שזה נדרש באותו זמן,  וגם זה יכול להיות מתאים לאורך הדרך".

דוגמא שלישית

"המחלה עמה אני מתמודדת היא תוצר של הפרשה לא מאוזנת של חומר מסוים בתוך המוח. זה דומה לעוגה אפויה: חשבי על המוח שלנו, כאילו היה מורכב ממרכיביה של עוגה אפויה. במתכון לעוגה רכיבים שונים, קמח, סוכר, חלב, ביצים ועוד. תפקיד הביצים במתכון הוא לגרום לעוגה להיות תפוחה ויפה, אם לא נשים ביצים בעוגה, כי חסרות לנו ביצים בבית, העוגה תצא שטוחה ועייפה.

כעת, חשבי על המתכון למוח של אמא כאילו היו חסרות בו ביצים. כדי שהמוח לא יהיה שטוח ועייף, הרופא מצא תחליף לביצים המתפיחות בצורת התרופה שאני לוקחת. כל זמן שאני חולה במחלת העצבות, אני מקפידה לקחת את התרופה שהרופא רשם לי, וכך אני שומרת על המוח שלי, כמו העוגה, תפוח ויפה" (דוגמא של אם שהשתתפה בקבוצה במרכז ציפור הנפש).